הלוואה לרכישת רכב ומימוש המכונית בכינוס נכסים בשל אי פירעון תשלומים

דרגו את המאמר

תביעת חוב על בסיס שטר חוב - רכישת מכונית

להלן תביעת חוב. הנתבעים, רוכשי רכב, חתמו על שטר חוב אשר במסגרתו הם התחייבו לפרוע סכום של כ-135,000 שקלים לזכות התובעות, חברות למימון רכישת רכבים, וזאת בגין הלוואה לשם רכישת מכונית. תנאי שטר החוב קבעו כי הנתבעים צריכים לפרוע את הסכום ב-48 תשלומים חודשיים על ידי הוראת קבע מחשבון הבנק שלהם. במקביל, ועל מנת להבטיח את פירעון השטר, הנתבעים חתמו על הסכם משכון/אגרת חוב. הסכם זה שעבד את הרכב לטובתן של התובעות (וזאת לשם הבטחת קיום ההתחייבויות שתוארו לעיל).

התובעות טענו כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו את התשלומים החל מאוקטובר 2002. לטענתן, הן העמידו, על פי זכותן, את החוב לפירעון מיידי. הרכב נמכר במסגרת הליכי כינוס אך נותרה יתרת חוב על סך 20,000 שקלים. לטענת התובעות, הוראות הסכם המשכון ושטר החוב קבעו כי הייתה לתובעות הזכות להעמיד את כל התשלומים שהנתבעים התחייבו כלפיהן לפירעון מיידי וזאת בשל אי פירעונם החודשי.

הנתבעים טענו למעשה כי הם שילמו לתובעות סכום ביתר וזאת על פי החישוב הבא:

• סכום העסקה היה 135,000 שקלים. הסכום חושב לפי חלוקתו ל-48 תשלומים ותוך גילום חישובים של ריבית והצמדה לעתיד.
• הנתבעים שילמו 19 מתוך 48 התשלומים החודשיים.
• מועד מכירת הרכב הוא המועד אשר ממנו והלאה יש לחשב את זיכויי הריבית אשר מגיעים להם מהתובעות, וזאת עד לתום מועד סיום 48 התשלומים.
• הרכב נמכר והריבית הינה 2% לחודש. דהיינו, יש לזכותם בריבית על התשלומים מהיום בו הרכב נמכר.
• קיזוז העסקה, לטענתם, עמד על 70,000 שקלים.
• הנתבעים ביקשו להוסיף את הוצאות הכינוס, ושכ"ט כונס הנכסים, וזאת בסך של 13,000 שקלים.

לסיכום, הנתבעים טענו כי היה עליהם לשלם בסך הכל 83,000 שקלים והם שילמו 55,000 שקלים בתשלומים החודשיים. דהיינו, היות והרכב נמכר בעבור 75,000 שקלים, התובעות קיבלו מהם למעשה סכום של כ-130,000 שקלים. אי לכך, הנתבעים טענו כי הם שילמו ביתר 45,000 שקלים לתובעות.

בית המשפט דוחה את התביעה

בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות. בפסק הדין נקבע כי אין מחלוקת שהנתבעים חתמו על הסכם משכון ושטר חוב אשר במסגרתם הם התחייבו לפרוע את 135,000 השקלים ב-48 תשלומים. לאחר שהנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים החודשיים, ובחלוף תשלום של 19 תשלומים בסך של כ-55,000 שקלים, התובעות פעלו למימוש המשכון שרבץ על הרכב. המחלוקת בין הצדדים נגעה לסכום אשר התובעת היו רשאיות לגבות מהנתבעים, בגין יתרת חובם, ובהתחשב בשיקולים כגון 19 התשלומים השונים, עלות מכירת הרכב ומועד המכירה.

התובעות טענו כי הנתבעים היו צריכים לשלם להם את מלוא יתרת העסקה וזאת בכפוף להתחייבות שניתנה בשטר החוב. לשיטתן, קבלת טענה אחרת של התובעים הייתה למעשה קבלת "טענה בעל פה" כנגד מסמך כתוב. דהיינו, התובעות טענו כי אין לקבל את דברי הנתבעים באשר להפחתת רכיב הריבית מיתרת התשלום על פי העסקה. יתרה מכך, התובעות טענו כי הייתה להם הזכות להעמיד את הפירעון לתשלום מיידי.

מנגד, הנתבעים טענו כי היות והם שילמו את כל 19 התשלומים החודשיים הראשונים, התובעות היו צריכות לחשב את יתרת החוב תוך כדי הפחתת הריבית על התשלומים שעמדה על 2% לחודש. על פי חישוב זה, לטענת הנתבעים, התובעות היו אלה שחייבות לנתבעים כסף ולא להיפך.

בית המשפט קבע כאמור כי דין התביעה להידחות. השופט ציין כי היות וההלוואה נפרעה בטרם מועד הפירעון הסופי, וזאת על ידי מכירת הרכב ומימושו, לא היה מקום לגבות ריבית מהנתבעים באשר ליתרת תקופת התשלומים. יתרה מכך, הסכם המשכון ושטר החוב לא כללו פירוט בנוגע לריבית. אכן, ברור כי ההלוואה ניתנה מעבר לעלות הרכבים, וזאת משום שמדובר בעסקה כלכלית בעלת מטרות רווח. עם זאת, בית המשפט ציין כי מרגע שהלוואה נפרעה "במכה אחת", הרי שלא היה מקום לגבות מהנתבעים ריבית נוספת שלא שולמה כביכול על החודשים הנותרים.