דחיית בקשה לאישור עיקול זמני על הסף בגין אי תשלום אגרה

דרגו את המאמר

להלן בקשה לאישור עיקול זמני, וזאת בהתאם לתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי. היות והמשיבה העלתה במקרה דנן טענות פרלמינריות, הצדדים הסכימו כי בית המשפט ידון ראשית בטענות אלה. לאחר הדיון הראשוני הנ"ל, נקבע כי דין התביעה להידחות מחמת אי תשלום אגרה.

המחלוקת הראשונה אשר נתגלעה בין הצדדים הייתה קשורה לסוגיית האגרה. התובע ביקש לרשום בקשה לאישור עיקול על נכסי הנתבעות, מדינת ישראל ומועצה מקומית, אצל מחזיקים שונים. בהתאם לבקשה הנ"ל, בית המשפט נתן צו עיקול זמני על הנכסים. בעת הגשת הבקשה לאישור העיקול הזמני, לא הופקד משום מה תשלום האגרה (וזאת בשל טעות מצד המזכירות וגזברות בית המשפט).

המבקש טען כי העיקול שהוטל היה סעד זמני שהוגש במסגרת תביעה אזרחית. לדבריו, לא יעלה על הדעת כי לאחר שהוא שילם את אגרות התביעה כדין, הוא יידרש לשלם עוד אגרה נוספת בעקבות העיקול. התובע הוסיף כי סכום התביעה "פגע בזכויותיו המהותיות" ואילץ אותו לכאורה לשאת בתשלום אגרה על סך עשרות אלפי שקלים בעבור כל אחת מבקשות העיקול. לטענתו, תקנה 20(א) לתקנות בית המשפט (אגרות) פוטרת בקשות ביניים בהליך מתשלום אגרה.

המבקש הוסיף וטען כי כאשר תקנה 378(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בקשה לאישור עיקול הינה ככתב תביעה, מדובר בהתייחסות "אך ורק לצירוף של טופס ההזמנה - הא ותו לא".

המועצה האזורית ביקשה לקרוא את תקנה 378(ב) כלשונה, ולהטיל על המבקש את תשלום האגרה המדוברת. נטען כי לשון התקנה הינו ברור - דין בקשת עיקול כדין תביעה, וזאת על כל המשתמע מכך. באשר לתחולתה של תקנה 20 לתקנות בית המשפט, המועצה הדגישה כי התקנה הנ"ל מונה את הפטורים הרלבנטיים ובקשת אישור עיקול זמני איננה נמנית עליהם.

תקנה 2 לתקנות בית המשפט (אגרות) קובעת כי בית המשפט לא יידרש להליך אלא אם שולמה האגרה בעד הסעד המבוקש. אכן, תקנה 20 מונה מספר עניינים אשר פטורים לפי החוק מתשלום אגרה. ב"כ המבקש טען כי בקשת אישור עיקול נמנית על הפטורים הנ"ל, אך בית המשפט דחה את טענתו.

חזית משפטית חדשה

תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי הינה התקנה אשר עוסקת בבקשה לאישור עיקול זמני לאחר שהמחזיק בנכסים נשוא הבקשה מתנגד לעיקול מטעמים כלשהם או שהוא איננו מודה שהנכסים מצויים אצלו. במקרים אלה, התקנה קובעת כי כעת התובע צריך להתמודד עם המחזיק על ידי הגשת בקשה מנומקת בכתב לשם אישורו של העיקול. תקנה 378(ב) קובעת כי דינה של הבקשה הנ"ל הינו כדין תביעה. דהיינו, חלים עליה הוראותיה של תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי. במקביל, דינו של המחזיק בנכסים הינו כדין נתבע.

ניתן לראות כי המטרה המקופלת מאחורי תקנה 378(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הינה פשוטה - לפתוח חזית משפטית בין התובע למחזיק בנכסים. עם הגשת בקשה לאישור העיקול, המחזיק הופך לנתבע לכל דבר. בית המשפט דחה את טענותיו של ב"כ המבקש לכך שמדובר רק בעניינים הקשורים לטופס ההזמנה בלבד. נקבע כי עסקינן בתובענה לכל דבר ועניין הדורשת תשלום אגרה כחוק. במקרים בהם האגרה לא תשולם כנדרש, דין התביעה יהיה לדחייה על הסף.